פסק דין
זוהי תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, המבוססת על ההסכם רב השנים שהיה קיים במועד הרלבנטי בינו לבין חברות הביטוח, ובהן הנתבעת.
ביום 10.4.02 ארעה תאונה במסגרתה נפגע פלוני (להלן: "הנפגע"), בעת שהיה עובד שכיר של "חברת משה שקד ובניו בע"מ". התאונה אירעה בעת שהנפגע יצא ממוסך קל-נת באזור התעשייה הישן של נתניה, אליו הוא נשלח על ידי מעבידו. הצדדים חלוקים, בין היתר, בשאלה האם התאונה אירעה בשעה שהנפגע וצעד אל רכב מעבידו שעמו הוא הגיע למוסך, או שהיא אירעה בעת כניסתו לאותו רכב. בעקבות התאונה פנה הנפגע למוסד לביטוח לאומי ולאחר שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה שולמו לו דמי פגיעה בסך של 24,559 ₪, וכן שולמו וישולמו לו מענק נכות וקצבת נכות בסכום של 114,338 ₪.
התובע פנה לנתבעת בדרישה שזו תשלם לו כמתחייב מן ההסכם בין הצדדים, סכום השווה ל 55% מהסכומים שהוא שילם וישלם לנפגע. הנתבעת סירבה לשלם את הנדרש ממנה בנימוק שמדובר בתאונה אשר אירעה תוך כדי עבודתו של הנפגע ולא בדרכו של הנפגע מהעבודה לביתו. לנוכח הסירוב הוגשה התביעה שלפניי.
דיון והכרעה
מוסכם על ידי הצדדים כי לפי מכתב ההבנות (נספח לכתב התביעה), אם עסקינן בתאונת דרכים שארעה במהלך עבודתו של הנפגע, אזי דין התביעה להידחות, ואילו אם עסקינן בתאונת דרכים שארעה בדרכו של הנפגע מעבודתו לביתו אזי דין התביעה להתקבל. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשניים; ראשית – בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים, ושנית – בשאלה האם התאונה ארעה במהלך עבודתו של הנפגע או בדרכו לביתו.
תאונת דרכים
במסמך נ/2 שכותרתו-" הודעה למשטרת ישראל על תאונת דרכים", ובנספח שצורף לו מתאר הנפגע את התאונה כך:
"החניתי את רכבי סמוך למוסך קל-נת והלכתי להסדיר עניין של רכב אחר השייך לחברה שאני עובד בה. זה היה בשעת הסגירה של המוסך ובסוף יום העבודה של רוב המפעלים בסביבה. כשיצאתי מהמוסך הלכתי לכיוון הרכב שלי, פתחתי את הדלת ואיך שאני בא להיכנס החלקתי או מאבן או מחפץ כלשהו. נפלתי על סף הדלת כשחצי פלג גופי העליון נמצא בתוך הרכב, בין הכיסא וליד הדוושות, וכנראה ניסיתי לבלום את הנפילה עם כף יד שמאל, אז היא נחבלה, ואינני יודע אם זה מהדלת או מהמשקוף או מהאדמה...".
תיאור זה של מהלך הדברים הוא המהימן ביותר לטעמי, כיון שהוא ניתן בזמן אמת עוד לפני שהנפגע הגיש את תביעת הפיצויים מטעמו, ובוודאי לפני שהוגשה התביעה שלפניי. על פי תיאור זה עסקינן בתאונת דרכים, כיון שהנפילה ארעה במהלך כניסתו של הנפגע לרכבו, כאשר פעולות הכניסה כבר החלה עם יצירת המגע בין הנפגע בין הרכב בעת פתיחת הדלת. (ראו א. ריבלין "תאונת הדרכים – תחילת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים" (מהדורה רביעית – 2012 עמ' 180).
אני ער לכך שבטופס ההודעה על התאונה שמילא המעביד (ראו – נ/3), נרשם כי הנפגע נפל: "בזמן הליכה", ברם אין לתת משקל מכריע לדברים אלו אשר לא נרשמו על ידי הנפגע עצמו.
הנתבעת טוענת לנזק ראייתי שנגרם לה עקב העובדה שהתביעה שלפניי הוגשה סמוך מאד למועד ההתיישנות. טענה זו אינה משכנעת, כיוון שכבר בשנת 2004 הגיש הנפגע תביעת פיצויים נגד הנתבעת, כך שזו ביררה, מן הסתם, כבר אז את ההיבטים העובדתיים הקשורים בטענת הנפגע לפיה עסקינן בתאונת דרכים.
תאונה במהלך העבודה או דרך מהעבודה לבית הנפגע?
בעדותו בבית המשפט סיפר הנפגע כי ביום התאונה הוא נסע לעבודתו בכפר סבא עם הרכב שבו אירעה התאונה. לדבריו, "בסוף היום" ביקש ממנו מעסיקו לנסוע עם הרכב למוסך קל-נת בנתניה כדי להוציא מטיפול את רכבה של אשת המעסיק, ולהכניס לטיפול את הרכב בו הגיע הנפגע למוסך. לדברי הנפגע הוא החנה את רכבו מול המוסך ונכנס למוסך ברגל, שם נאמר לו כי הטיפול ברכב אשת המעסיק לא הסתיים. לאור זאת חזר הנפגע לרכבו שחנה, כאמור מעבר לכביש, ובעת כניסתו לרכב ארעה התאונה. על רקע גרסה זו, גם התובע אינו חולק על כך שהכניסה למוסך והשהייה בו היו חלק מעבודתו של הנפגע, ולכן אם התאונה הייתה מתרחשת לפני שהנפגע היה יוצא מהמוסך אזי לא הייתה לתובע זכות שיבוב. אלא, שלטענת התובע מגרסת הנפגע עולה שהוא כבר יצא מן המוסך, ומכאן שהוא היה בדרכו לביתו.
לנוכח עמדת התובע המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה מצומצמת זו – האם כאשר עובד נדרש במסגרת עבודתו לבצע משימה מסוימת בדרכו לביתו ממקום העבודה הרגיל, ובסטייה מן הדרך הרגילה לביתו, אזי יום העבודה מסתיים כאשר העובד מסיים לבצע את אותה משימה, או שיום העבודה מסתיים רק כאשר העובד מסיים את הסטייה שנכפתה עליו, עם שובו לנתיב נסיעתו הרגיל. לדעתי, ההיגיון מחייב להחיל דין אחד על מקום העבודה הרגיל ועל מקום העבודה ה"חד פעמי", כאשר המבחן לעניין זה הוא מבחן "התחנה הראשונה" הנזכר בפסק הדין בע"א (מחוזי י-ם) 1575/00 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח (פורסם באתר נבו (2001), וכן ראו- ת.א. (מחוזי חיפה) 1102/04 המוסד לביטוח לאומי נ' ציון חברה לביטוח – פורסם באתר נבו (2011)). על פי מבחן זה, כאשר עובד מתבקש לבצע עבודה בדרכו מביתו למקום עבודתו הרגיל, אזי יום העבודה מתחיל כאשר העובד מתייצב לביצוע אותה עבודה , אף שזו מתבצעת שלא במקום העבודה הרגיל, והדרך מאותו מקום אל מקום העבודה הרגיל נחשבת כחלק מיום העבודה. מבחן זה יפה לא רק למקרים שבהם נדרש העובד לבצע משימה בתחילת יום העבודה , אלא גם למקרה כמו המקרה שלפנינו. כפי שחזרתו של עובד לביתו מתחילה עם סיום שהייתו באתר עבודתו הרגיל של העובד, כך סיום העבודה במקרה כמו המקרה שלפניי מתרחש בעת שהעובד מסיים את שהייתו באתר העבודה ה"חד פעמי". על כן, כפי שהליכה בסיום העבודה ממקום העבודה הרגיל לרכבו של העובד איננה נחשבת כחלק מהעבודה, אלא כתחילת הדרך לבית העובד, כך הנפגע שלפניי סיים את עבודתו עת יצא מן המוסך, והליכתו לעבר רכבו כבר נעשתה במסגרת חזרתו לביתו. מכאן, שהתאונה אירעה בדרכו של הנפגע לביתו ולכן דין התביעה להתקבל.
אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה, ולפיכך אני פוסק כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 78,138 ₪ בצירוף הריבית ההסכמית מיום 10.1.07 (מועד משלוח הדרישה הראשונה – נספח ח' לכתב התביעה). הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.
ניתן היום, י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.